חוויה של שקט בכינרת

זה התחיל בקורונה, מיד אחרי הסגר הגדול.
בתקופת הסגר, חבר טוב ואהוב מאוד שלי עזב את עבודתו והלך לעזור לחבר להקים ולנהל מתחם אוהלים בכינרת.
זו היתה תקופה קסומה. החופים עדין סגורים לקהל ואנחנו יושבים שם בחוף הריק, באוהל ממוזג, מתבוננים בקורמורנים ביום ובתנשמות בלילה וחולמים חלומות.. לו רק היה איזה שטח קטן פה באזור, שבו אפשר היה להקים איזה חאן, חניון קרוואנים, איזשהו מתחם אירוח במקום הכי יפה בארץ..
הקורונה חלפה, המאהל נסגר אבל החלום נשתל אצלי עמוק במוח.
ואני, אחד מהתחביבים שלי, אחד מהדברים שאני ממש אוהבת לעשות זה להגשים את החלומות של עצמי.

לקחתי משכנתא ענקית וקניתי בית בישוב ליבנים. ישוב קטן ופסטורלי על גבעה מעל גינוסר, עם מרפסת צופה לכינרת. למזלי הבית היה מחולק לשתי דירות ובדירה אחת גרה מיכל היקרה, שעזרה לי להפוך את הדירה השניה לדירת אירוח מפנקת.
הבית עומד על שטח של כמעט דונם, שכולו, בעת הקניה, היה משובץ באבני בזלת ובהמון קוצים.
אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי - מה תעשי עם כל השטח המוזנח הזה? ואני עשיתי את עצמי מחזיקה כוס קפה ביד ואמרתי לה - אמא, דמייני שאת קמה בבוקר, יושבת בפינת האוכל, ושותה קפה מול הארבל המדהים הזה. יצאנו למרפסת ואמרתי לה: אמא, תסתכלי פה למטה - את לא רואה את הבריכה?

מאז אותו יום חלפו ארבע שנים. ביום שהשגתי את היתר הבניה פרצה המלחמה, העולם שלנו התהפך, ומאז חלפו עוד שנתיים והחלום- הנה הוא כאן!
ובכל פעם שמשפחה או זוג או קבוצה מסיימים את החופשה שלהם וכותבים לי כמה שהם נהנו, כמה שהם היו צריכים את החופשה הרגועה הזו להיות ביחד עם המשפחה ולהנות מטבע ורגעים של שקט אמיתי - הלב שלי מתרחב, אני שמחה ומודה על כך שיש לי את היכולת לעשות לאנשים סביבי קצת טוב, להשכיח מהם לכמה ימים את טרדות היום יום ומבחינתי זו הגשמת חלום אמיתית.